<h1>שו"ת הרשב"א ח"ד סימן קמ"ז</h1>
<h2>דף כב.</h2>
כתבת דהיכא דעבר אפטרופוס והלוה מעות של יתומים ברבית קצוצה וגבה הרבית, שמוציאין בדיינים מן היתומים דמממונייהו עבד ולצורכהון עבד האפטרופא, והראיה מדאמר רב נחמן [ערכין כ"ב ע"א] יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו, ומדקא לייט להו שמע מינה דאיסורא קא עבדי, ועוד ראיה משומר דיתמי [ב"ק ל"ט ע"ב] דאי לא נטר שור של יתומים גובין מאפטרופוס וחוזרין וגובין מנכסים של יתומים לכי גדלי. תשובה אם עבר האפטרופא והלוה מעות היתומים אפילו ברבית קצוצה והאכיל היתומים, הרי היתומים פטורים מלשלם אפילו לכשיגדלו מכמה טעמים. חדא שהם עצמם לא הלוו ברבית אלא אפטרופא הוא שהלוה והאכילם. ולא עוד אלא אפילו הם עצמם שהלוו ואכלום אינם חייבים, דאכילת קטנים לאו כלום הוא, והגוזל ומניח לפני בניו קטנים (ואפי' הם) [ואכלום] ואפילו לפני יאוש פטורים, כדאמרינן התם בפרק הגוזל בתרא [ב"ק קי"ב ע"א]. ואפילו גזלו הם ממש ואכלו בעודם קטנים והזיקו פטורים, וכדאמרינן התם הגוזל ומאכיל את בניו כשהם קטנים פטורים והמניח לפניהם בין קטנים בין גדולים חייבין, ואקשינן והא אמרת קטנים פטורים ותו אכילת קטן מי[די] ממשא אית ביה לא יהא אלא הזיקו מי מחייבי והא אנן תנן הם שחבלו באחרים פטורים. וכל שכן רבית דמדעתיה יהב דלא (נגזל) [כגזל] הוא, וכדאמרינן בריש פרק איזהו נשך [ב"מ ס"ב ע"א]. ותניא הניח להם אביהם מעות של רבית אף על פי שיודעים שהם של רבית אינן חייבין להחזיר, ואף על גב דבגוזל ומניחו לפניהם אם גזילה קיימת אפילו קטנים חייבין להחזיר, וקא יהיב טעמא רבא רבית שאני משום דכתיב אל תקח מאתו נשך ותרבית לדידיה אזהר רחמנא כלומר משום וחי אחיך עמך לבריה לא אזהר רחמנא, וקטנים לא אזהר רחמנא אפילו שקלי אינהו. ומההיא דלייט להו רב נחמן דאכלי דלאו דידהו, היא בעצמה הנותנת, דאי חייבין להחזיר אמאי לייט להו דהא לכי אכלי קטנים נינהו ולא ידעי ולכי גדלי [מ]שלמי, אלא דלרב ענן אמר ליה, אפטרופא שמלוה מעותיהם ברבית ודעתו להועילם (ולהחייהם) [ולהחיותם] אדרבא מענישם שמאכילם ממון שאינו שלהם. ותדע דרב ענן היה סבור שהוא מותר, דאי לא [תימא הכי וכי לא] ידעו שהעדים והלבלר והערב חייבין בלאו דלא תשימון [ב"מ ע"ה ע"ב], אלא שהיה סבור שהאפטרופא אינו חייב כיון שאינו לוקח לעצמו ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה [שם ס"ט ע"ב], ואי משום לאו דלא תשימון, אין כאן רבית אסורה שהתורה לא אסרה ליתומים שאין חייבים במצות ושהלוה נותן מדעתו. ואפילו רב נחמן נראה שלא אסר לאפטרופא משום רבית דהא לא אמר ליה לרב ענן שאפטרופא אסור לעשות כן משום לאו דלא תשימון אלא משום שהיתומים מתגדלים ואוכלין מה שאינו שלהם. ודאמרינן נמי בפרק שור שנגח ד' וה' [ב"ק ל"ט ע"ב] שמעמידין אפוטרופין לשור של יתומים ואם חזר ונגח משלם מן העליה דאפטרופא וחוזרים ונפרעים מן היתומים לכי גדלי, התם הוא שהשור שלהם הוא שנגח והזיק ולא היתומים עצמם, והיא גופא הוא שמעמידין להם אפטרופא כדי שלא יצא שור שלהם ויזיק, כדגרסינן בירושלמי [ב"ק פ"ד ה"ד] אמר רבי יוחנן בתחילה אין ממנין אפטרופא על היתומים לחוב עליהם אלא לזכות ובסוף אם חבו חבו. (א"ר יוסי בין בתחילה בין בסוף אין ממנין אפטרופא על היתומים לחוב עליהם אלא לזכות ובסוף אם חבו חבו) אמר רבי יוסא בין בתחילה בין בסוף אין ממנין אפטרופא על היתומים בין לזכות בין לחובה מתניתין פליגא על רבי יוסי בר חנינא מעמידין להם אפטרופא ומעידין להם בפני אפטרופא שניא כדי שלא יצא ויזיק, ומן הדין היה שיהיה פטור דכי יגוף שור איש כתיב [שמות כ"א] ולא קטן, (וכי) [וכד]ממעטינן נמי שומרין משל קטן משבועה מדכתיב [שמות כ"ב] כי יתן איש אל רעהו איש ולא קטן, אלא משום כדי שלא יצא ויזיק מעמידין לו אפטרופא ורואין אותו כבעל השור להעיד לפניו ולחייב את השור ולשלם, אלא שמשלם מעלית היתומים דאי לא הא לא קיימא הא דאי אמרת מעלית של אפטרופא מימנעי ולא עבדי כדאיתא התם [ב"ק ל"ט ע"א].
